נחשו מה? אני לבד בליל הסדר. ברור לי שיש עוד אנשים כאלה אבל זה מצב בלתי נתפס.

אני אנצל את הבמה הזאת לזעוק את זעקתי – אני עצמאית. ללא סיוע מגורם חיצוני, גם אני מחכה בכיליון עיניים למענק העצמאיים עקב הקורונה אבל המחשבה שאני לא יודעת כמה זמן זה יימשך פשוט שוברת אותי.

אני כותבת את שעל לבי מכיוון שאצלנו ערב ליל הסדר הוא אירוע מיוחד במינו. גם מי שמאמין וגם מי שלא מאמין במשפחה שלי לוקח חלק וכולם קוראים את ההגדה (עד הסוף!!!! כולל חד גדיא וברכת המזון!) כי אנחנו לא מסתכלים על זה במונחים של דת, אלא על מסורת. משהו שמייחד אותנו. ההבנה הזאת מקלילה את ה״נטל״ שרוב האנשים מרגישים בנוגע לפסח והופכת אותו לאירוע משפחתי לכל דבר. אנחנו צוחקים המון, מתקרנפים על המאכלים הכי שווים של אמא שלי ובעיקר שותים מלא עד שכווווולם נרדמים בסלון בבית הוריי וקמים מסטולים מהתחת יום למחרת. קטנים כגדולים, כולנו במאהל אחד גדול בסלון בבית שלג, שמחים ומרוצים.

עדי שלג
עדי שלג

ליל הסדר אצלנו הוא מינימום 20 אנשים. תמיד היה, תמיד יהיה. מלבד השנה – מכאן שכל כך מוזר לי פתאום ריק, עצוב, ובעיקר שקט. זה שובר את לבי, התגעגעתי כל כך לכולם.

אני מאחלת לכולנו ימים בריאים וטובים יותר. מלאים באהבת חינם והרבה הכלה.

תהיו חזקים

עדי שלג.